<h1>צ' ע"א</h1>
<h2>דף יד:</h2>
אבל אינו נוהג אבלותו ברגל. נראה דהוה מצי למינקט כאן באידך לישנא דהוי ריבותא טפי, ולמימר (לא) אבל מפסיק אבלותו ברגל, אלא משום דבעי לאשתעויי אף באבלות דאתי ליה בתוך המועד דלא שייך ביה לשון הפסקה, להכי ניחא ליה למינקט לישנא דשייך בכל ענין. שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך. אלמא עשה הוא דאוריתא שיש לו לאדם להיות שמח באותן הימים הנקראין חג, וחול המועד נמי איקרי חג כדכת' [במדבר כ"ח] חג שבעת ימים, וה"ה דהוה מצי תלמודא למינקט קרא דכת' גבי סוכות [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני י"י אלקיכם שבעת ימים, אלא דניחא ליה (א) לאיתויי קרא דשייך נמי בפסח. ואי אבלות דמעקרא. כלומ' כיון דשמחת המועד עשה הוא לא אתי אבלות דחי ליה, דאי איירי' אפי' אבלות דמעקרא ותבעי למימר כיון דקדים לרגל לא מדחי. אדרבה מידחי, דאתי עשה דמועד דחייל ארבים, ודחי עשה דאבל דלא חייל אלא איחיד. ואי אבלות דהשתא. כגון שמת לו מת ברגל, כיון דעשה דמועד קדים ומקמי דאתי אבלות דידיה כבר חלה עליו שמחת הרגל, לא דחי ליה עשה דאבל. דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, וה"ה דהוה מצי למימר מכל שכן, השתא אפסוקי מפסיק דתנן [להלן י"ט ע"א] הרגלים מפסיקין כל שכן דלא מדחי, ומיהו אע"ג דלא חייל ברגל היינו דוקא לדברים שבפרהסיא אבל לדברים שבצנעה ודאי חייל, ואם מת לו מת (קודם) ברגל חייב להיות נוהג אבלות בדברים שבצנעה כדאמ' ר' יוחנן לקמן בפ' [כ"ד ע"א] אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג, וקיימא לן כוותיה משום דתניא כותיה בריש פ"ק דכתובות [ד' ע"א]. וא"ת הא אמרי' הכא דלא אתי עשה דיחיד חייל אעשה דרבים, וי"ל דלא מיקרי מועד עשה דרבים אלא לדברים שבפרהסיא דהוה מילי דרבים.
ונראה לדקדק מדקאמ' סתמ' דתלמודא עשה דיחיד, אלמא אבלות עשה הוא דנפקא לן לקמן מדכתי' ביחז' [כ"ד] האנק דום, ואע"ג דדברי קבלה הוא, איכא למימר גמרא הוו גמי' לה ואתא יחזקאל אסמכיה אקרא, תדע דע"כ עשה דאוריתא הוא, דאי עשה דרבנן הוא הוה ליה לתלמודא למי' אתי עשה דאוריתא ודחי עשה דרבנן, מיהו הא איכא לדחויי, דאי נקט הכי הוה ס"ד דאדרבה חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, דהכי נמי אמרי' לעיל בריש פר' מי שהפך [י"א ע"ב] דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו, ואע"ג דאיסור מלאכה באבל אינו אלא דרבנן, [אי נמי משום דלא מיתני ליה בתר הכי ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דרבנן ודחי עשה דאוריתא דהא אירי נמי ביום טוב אחרון דאידי ואידי דרבנן נינהו]. מיהו איכא לאוכוחי דאבלות דאוריתא הוא, מדילפינן לקמן בשמעתין מקראי דיחזקאל להקל על האבל דברים דשאר (נביאים) [בני אדם] חייבים בהם מדאוריתא כגון דברי תורה ותפלין, ועוד דאיכא נמי כמה מילי באבל דגמרי' מקראי דכת' גבי בני אהרן דדברי תורה נינהו, והא דאמ' לעיל בריש פרק מי שהפך, [שם] לא מיבעיא ימי אבלו דרבנן, אביטול מלאכה לחוד קאי, דהא דאבל אסור בעשית מלאכה ודאי אינו אלא דרבנן, דנפקא לן לקמן [ט"ו ע"ב] מדכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל, דדרשי' מה חג אסור אף אבל אסור, אבל מה שהאבל חייב להיות עצב ואונן בתוך לבו דאוריתא הוא לכל הפחות ביום הראשון, כדנפקא לן (לקמן) בזבחים בפר' טבול יום [ק"א ע"א], מדכת' [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום.
וא"ת כיון דאבלות ליתיה דאוריתא אלא ביום ראשון אמאי לא קאמ' הכא אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דאוריתא ודחי עשה דיחיד דרבנן, דהא מיום ראשון ואילך אינו אלא דרבנן, וי"ל דכיון שהתחיל באבלות יום ראשון שהוא דאוריתא הוה ליה כוליה אבלותא כאלו הוה דאוריתא עד דגמר כוליה, והשתא כיון [דאסי]קנא דאבלות יום ראשון דאוריתא היא, איכא ראיה לדברי [בעל] הלכות גדולות שכתבו וזה לשונם, האי מאן דשכיב ליה שיכבא י"ט ראשון של שני ימים טובים אחרונים לא נהיג אבלות עד דנפקי להו יומי טבי כולהו, אבל יומא בתרא דרבנן הוא, מיסלק סליק למנין שבעה ואבלות לא נהיג ביה כלל, אבל שכיב ליה שיכבא ביום שני של יום טוב אחרון נהיג אבלותא ביה ביומי, וסליק למנין שבעה, כיון דעיקר אבלות ביום ראשון הוא, דהכי אסמכוה רבנן דעיקר אבלות יום ראשון הוא דכתי' ואכלתי חטאת היום, היום אסור ולמחר מותר, וכת' [עמוס ח'] ואחרית' כיום מר, דכיון דיום ראשון (הוא דכתב ואכלתי חטאת היום) דאבל דאוריתא, וי"ט אחרון ספיקא דרבנן, אתי עשה ודאי דיחיד דאוריתא (ודאי) ודחי ספק עשה דרבנן, עד כאן לשונם. ומה שכתבו בתחלת דבריהם, דיומא בתרא סליק למנין שבעה ואבלות לא נהיג, הם הלכו לפי שטתם שכתבו אחרי כן, דאבלות נוהג בו לפעמים היכא דשכיב ליה שיכבא ביום שני של יום טוב אחרון הילכך כי נמי לא נהיג ביה (אל) אבלות סליק למנין ז', דהא בהא תליא שכל מקום שנוהג בו אבלות בשום פעם דין הוא שיעלה למנין שבעה, אפי' כי לא נהיג אבלות בפרהסיא אלא בצנעה, ואחר דברי הה"ג פסקו רב אלפס והר"ר משה ב"ר מימון כדבריהם ושאר הגאונים המחברים כולם, אך ספר הדינים חולק על פסק זה. וכן רבי' תם ורבי' יעקב בר' שמואל חלוקים בדבר זה על פסק הה"ג, ועל דבר זה כתב רבי' תם בתשובה דלא סמכינן אהא מילתא, דרב יהודה גאון שחבר הה"ג מאור עינים היה, אך תלמידי[ו] שהיו משמשין לפניו ומעתיקים חבורו, לפעמים שהיו מוסיפים על דבריו מדעתם והיו כותבים סתם, דברים אשר לא צוה אותם ולא עלה על לבו דודאי אמת הוא דאבלות יום ראשון דאוריתא הוא כדברי הה"ג, וכן נמי כתבתי למעלה, מיהו אע"ג דהוה דאורי' לא נהיג אבלות ביום טוב אחרון ולא סליק למנין שבעה, דכיון שהתחיל כבר בשמחת הרגל, לא פקע מיניה עד דגמרי כולהו ימי שמחה [דהא] ימי חופה דהוו מועד לחתן דרבנן, ואפי' הכי אי אתחיל במועד דידיה מקמי דליחל עליה אבלות (ד)לא חייל עליה אבלות [עד] דגמר מועד דיליה כוליה, דתניא התם [כתובות ד' ע"א] מי שהיתה [טבחו] טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מפנין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג ז' ימי המשתה, ואחר כך נוהג ז' ימי אבלות, והא הכא שפי' משמחתו כדי לקבור מתו ואפי' הכי נוהג ז' ימי משתה תחלה, ולא אתי אבלות יום ראשון דאוריתא ודחי מועד דחתן דרבנן ואע"ג דמועד דיליה מועד דיחיד הוא וכל שכן הכא דלא אתי אבלות יום ראשון דאוריתא ודחי מועד דרבים דרבנן. ורבי' יצחק ב"ר שמואל היה דוחה ראיה זו, שאני התם דיום מיתה ויום קבורה שהוא דאוריתא עבר קודם שיתחילו ז' ימי המשתה, כדקתני בועל בעילת מצוה בלילה, ופורש למחר לקבור מתו, וההוא יומא קמא יום קבורה הוא, ודאוריתא הוא, ויום אנינות הוא, וכל דין אנינות יהבינן ליה כדאמ' בזבחים פרק טבול יום [ק' ע"ב] יום מיתה וקבורה דאוריתא, ואחר אותו היום, הוא נוהג (ו') [ז'] ימי המשתה, וכבר עבר יום ראשון דהוי' דאוריתא, מיהו נראה לי דלאו דחויא הוא, דמ"מ כיון שהתחיל באבלות יום ראשון דהוי דאוריתא הוה ליה למיגמר כולי אבלותיה אפי' הנך יומי דהוו דרבנן, מקמי דלתחיל מועד דחו[ל] דיליה [אלא ע"כ] כדפרי' דההוא דאתחיל ברישא אית לה למיגמר כוליה, אכן נראה לי לדחות ראיתו של ר"ת, דהתם בריש כתובות [ד' ע"ב] בסוף הסוגיא קאמ' מי קא מדמית אבלות דהכא לאבלות דעלמא, אבלות דהכא קילא ליה משום דאקילו בה רבנן ושקיל וטרי מאי קילותא, עד דמסיק אלא היינו קילותא דקתני נוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבלות, אלמא מן הדין היה לו לנהוג ז' ימי אבלות תחלה, משום דחלו עליה ברישא, והא דאקילו ביה רבנן בההוא אבלותא טפי מאבלות דעלמא היינו משום דטבחו טבוח ויינו מזוג, וליכא מאן דטרח בזימנא אחרינא כדקא' התם דוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח אבל איפ' לא, ור' יהודה הקשה על דברי הה"ג מיהא דאמ' בפ' השולח [ל"ח ע"ב] מעשה בר' אליעזר שבא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע"ג דקיימ' לן המשחרר עבדו עובר [בעשה שנאמר] [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, אפי' הכי קאמ' מצוה דרבים שני, אלמא אתי עשה דתפלה דרבים שאינו אלא דרבנן ודחי עשה דיחיד דאוריתא, ולדברי הה"ג הוה לן למימר אתי עשה דיחיד דאוריתא ודחי עשה דרבים דרבנן, מיהו גם זו יש לתרץ, דשאני עשה דתפלה שזכה וזכה את הרבים בקיימו אותו עשה דתפלה, ולהכי שפיר אית ליה למדחי עשה דאוריתא, אבל הכא אם ידחה עשה דאבל דאוריתא ויקיים עשה דרבים דרבנן, אין האחרים זוכים עמו כלום דבלאו הכי הוו כולי עלמא שמחים בשמחת המועד, ועוד דיום טוב אחרון אינו אלא ספיקא דרבנן, אבל יש להקשות לדברי הה"ג, מהא דאמ' לקמ' בפרק' [כ' ע"ב] שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד, ומשמע נמי דדינא הכי אף אם שמע ביום טוב האחרון וכגון שאותו היום הוא יום שלשים, דהכי נמי אמרינן התם בסמוך שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד, ולדברי הה"ג אם שמע שמועה קרובה ביום טוב האחרון, הוה לן למימר דאתי אבלות יום ראשון דאורית' ודחי יום טוב אחרון דרבנן והוה ליה לנהוג ז' ול', כמו שמע שמועה ביום ל' שנוהג ז' ול', היכא דאותו יום הוא יכול להיות נוהג אבלות, והא נמי איכא לדחויי, דיום שמועה דרבנן הוא כדאמ' בזבחים פר' טבול יום [ק' ע"ב] ומשום הכי לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים כיון דתרויהו דרבנן נינהו, אבל יום מיתה ויום קבורה דהוי דאורית' אימא דדחי עשה דרבים דרבנן, ומיהו מיהא דשמעתין (איכא) דלקמן וכל הני בעיי' דאבל ומנודה ומצורע כלהו דאמוראי נינהו, דרב יוסף ואביי ובימיהם היו נוהגין יום טוב שני של גליות, ומדכיילי בפשיטות אבל אינו נוהג אבלותו ברגל, ומסיק אי אבלות דמעיקרא כו', אי הוה סבירא להו כדברי הה"ג דבי"ט אחרון נוהג אבלות הוה להו לפרושי ולחלוק גבי אבלות דהשתא ברגל גופיה בין י"ט אחרון לשאר ימים, אלא מדלא מפליג כלל [ש"מ] דאין אבלות נוהג בכולי רגל ואפי' ביום אחרון, ואפי' אי הוי ההוא יום טוב אחרון יום ראשון לאבלות כגון שהיה בנ... כיון דלא נהיג ביה אבלות כלל בשום פעם, א"כ מסלק נמי [לא] סליק למנין ז', ובטלו מכל דברי הה"ג בדבר זה, וא"ת כיון דאבלות יום ראשון דאוריתא, וי"ט אחרון דרבנן, היכי מצי אתי י"ט דרבנן ודחי אבלות יום ראשון דאוריתא, וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועבור, דהא קום... שמחה הוא וי"ל דאדרבה שב ואל תעשה הוא, דכיון דשמחת הרגל עליו בשכבר, לא אתי אבלות דחי ליה, והויא כשב ואל תעשה אבל, ובשב ואל תעשה ודאי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, כדאית' ביבמות בפרק האשה רבה
